פס"ד ללא הרשעה לשוטר במשטרת חיפה שתקף מתלונן בתחנת משטרה, אותו זיהה בטעות כאחר שברח ממנו

( ללא הרשעה)

האישום וטיעוני הצדדים

1. הנאשם הודה, לאחר תחילת שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שבהיותו שוטר במשטרת ישראל, הצביע על מר אולג גרצ'יקוב (להלן: "המתלונן") וזיהה אותו בטעות כמי שברח ממנו זמן קצר קודם לכן, עת ניגש לשני בחורים וביקשם להזדהות. על סמך זיהויו המוטעה, הובא המתלונן לתחנת המשטרה בחיפה, ונעצר בחשד להכשלת שוטר. הנאשם תשאל את המתלונן, שהיה אזוק בידיו וברגליו, תוך שהוא מכה בראשו, בפניו ובגבו, וזאת בכל פעם שהופנתה אליו שאלה.

2. שירות המבחן הגיש תסקיר לבית המשפט, בו פירט את מצבו האישי והמשפחתי. קצין המבחן ציין, שהנאשם הינו בעל דפוסי התנהגות נורמטיביים בד"כ, וכי לקח אחריות מלאה על מעשיו. עוד נכתב בתסקיר, שהאירוע נשוא האישום הינו יוצא דופן בחיי הנאשם, על כן המליץ לנקוט בעניינו בגישה שיקומית, שתכלול העדר הרשעה פלילית, זאת מאחר והרשעתו עלולה לפגוע בצורה קשה ביכולתו התעסוקתית. בסוף התסקיר המליץ קצין המבחן להטיל על הנאשם צו של"צ בהיקף 100 שעות, וצו מבחן למשך שנתיים, במסגרתו ישולב בקבוצה טיפולית שתעסוק בהיבטים הרגשיים של עבירת האלימות ובהיבטים אחרים העוסקים בתפקוד הנאשם האישי והמשפחתי.

3. ב"כ המאשימה הדגישה את החומרה שבמעשי הנאשם, שניצל את מעמדו כשוטר והכה אדם תמים, ובכך פגע באימון הציבור בשלטון החוק. לטענתה, האינטרס הציבורי מחייב הרשעת הנאשם, וכי הטלת עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות, ובנוסף מאסר מותנה ופיצוי למתלונן, יהוו ענישה המאזנת נכונה בין נתוניו האישיים של הנאשם ובין הצורך בענישה הולמת ומידתית, והפנתה לפסיקה התומכת בעמדתה.

4. ב"כ הנאשם ציין את עברו הנקי של מרשו, את העובדה שעלה לארץ בגיל 10 מברית המועצות, יחד עם אימו ואחותו. לדבריו, הנאשם השתלב בחיי החברה בארץ, עסק בפעילות התנדבותית, שירת במשטרה במסגרת שירותו הצבאי, וכעת הוא לומד בטכניון הנדסת אוירונאוטיקה. הסנגור הציג תעודות רבות, אותן קיבל מרשו במהלך שירותו במשטרה, והמעידות על תרומתו הרבה. עוד הפנה הסנגור לעובדה, שהרשעת הנאשם עלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך, בשל הצורך בתעודת יושר לאחר שיסיים את לימודיו. בהפנותו לפסיקת בתי המשפט טען הסנגור, שהן אופי העבירה והן סיכויי שיקומו של הנאשם, מצדיקים אי-הרשעתו ואימוץ המלצת שירות המבחן.

5. מטעם הנאשם העידו לאופי שני עדים - הראשון היה רפ"ק יצחק מזרחי, ששימש כמפקדו של הנאשם במשטרה. העד הרעיף שבחים הן על תפקוד הנאשם והן על התנהגותו ואישיותו. העד השני היה מר יעקב הזז, המשמש מזה כ-10 שנים כמנהל תחום נוער בטירת הכרמל במסגרת המתנ"ס. לדבריו, הנאשם הגיע אליו כעולה חדש, וכדבריו: "...ויחד איתו הצלחתי להגיע לחברה שלא הייתי מגיע אליהם. הוא הגיע אליהם וייצג אותם. ייעדתי לו תפקיד מנהיגות די בכיר... הוא אחד האנשים שאני מאוד מעריך מבחינת יכולות".

6. במילתו האחרונה בטרם מתן פסק הדין הביע הנאשם חרטה על מעשיו, וכדבריו: "...אני מקלל את המשמרת ואת הרגע הזה...זה לא אני וזה מעשה שאני מצטער עליו ועלול להצטער עליו כל חיי...כל הסיטואציה הזאת מרתיעה אותי וגורמת לי להיות חלש בתחומים אחרים של עבודה...כשהתובעת דיברה על מה שקרה ועל המקרה לא עיקלתי שמדובר עלי". הנאשם הוסיף שבד בבד עם לימודיו בטכניון, הוא עובד בשתי עבודות, כדי לממן עצמו - במלצרות וכמוכר בחנות מתנות.

דיון והכרעה

7. המקרה שבפניי הוא עוד מקרה של אלימות, אלא שהפעם אותה אלימות באה מהצד האמור לשמור על החוק, כלפי אזרח תמים שבמקרה עבר במקום ובזמן הלא נכונים. הנאשם זיהה את אותו אזרח תמים, שהוא המתלונן, כמי שסירב להזדהות וברח ממנו דקות לפני כן, וגרם למעצרו והובלתו לתחנת המשטרה. מאחר והמאשימה לא ייחסה לנאשם כל אישום בעניין זה, אצא מנקודת הנחה שהמדובר בטעות בתום לב, על אף חומרתה והפגיעה הקשה שהיא הסבה למתלונן. אך לא די בכך - הנאשם החל לתקוף את המתלונן, כשהאחרון אזוק ומצוי בתחנת המשטרה. אין הדעת יכולה לסבול אלימות מעין זו, ותוצאותיה הרות אסון, הן כלפי המתלונן המסוים, והן כלפי החברה כולה, האמורה לרחוש יחס של אימון כלפי אוכפי החוק.

8. ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם, ולהטיל עליו עונש של מאסר מותנה, פיצוי למתלונן, ומאסר קצר שירוצה בעבודות שירות. ב"כ הנאשם ביקש מנגד להימנע מהרשעת מרשו.

9. שאלת הימנעות מהרשעת נאשם נדונה בהרחבה בבית המשפט העליון. הנשיא שמגר התייחס לסוגיה זו ב -בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל, בכותבו :

"בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות " .

10. השופטת דורנר התייחסה בהרחבה לסוגיית אי-ההרשעה, וכך כתבה ב- ע"פ 2083/96 תמר כתב נ'  מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337  :

" תכליתו של סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שירות לציבור, ז.פ.) דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר להטיל מבחן ללא הרשעה, כשמטרת שני אמצעים אלו הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של הנאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה ".

השופטת דורנר הוסיפה וקבעה :

" ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" .

" הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל ".

11.  הנאשם פגע בכבודו ובגופו של אזרח תמים, בסוברו בטעות כי הנ"ל נמלט ממנו, וניצל את מרותו כשוטר בכדי להכותו, ככל הנראה בציפייה שיודה בדבר שלא עשה. מעשה מכוער עשה הנאשם, ויש לגנות מעשה זה לבל יחזור לא על ידי הנאשם ולא ע"י שוטרים אחרים. גם אם המתלונן היה אותו אדם שברח מהשוטרים, עדיין זכאי הוא ליחס של יושר והגינות מצידם של מי שאמונים על אכיפת החוק, ואל לו לשוטר לעבור על החוק כלפי אדם שנכלא בשל מעבר על החוק. יש לאסור אלימות כלשהי כלפי עצורים ואסירים, ולזכור שגם להם יש זכויות, תהא סיבת כליאתם אשר תהיה. אין לכפות על עצור להודות במעשה, בין אם עשהו ובין אם לאו, באמצעים פסולים, אחרת שומר החוק הופך למפרו, וההבדל שבין השוטר והעצור מטשטש.